ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה מטעם המבקשת, היא הנתבעת 2, לדחיית התובענה כנגדה, מחמת התיישנות.

טוענת המבקשת כי ביום 17.8.99 התקשרה בחוזה לביצוע עבודות סלילה, ניקוז ותאורה בכביש 57, עבור המשיבה 2, וכי לצורך ביצוע עבודות אלו, היה עליה לסלול מעקף זמני בתוך השטחים נשוא התביעה, והנמצאים בתחומה של המשיבה 1. לשם כך, התקשרה המשיבה 2 עם המשיבה 1 בהסכם שכירות לשטחים נשוא התביעה, והעמידה אותם שטחים לרשות המבקשת, לביצוע המעקף הנדרש. העבודות נסתיימו בתחילת שנת 2002.

לטענת המבקשת, לאחר שהשלימה ביצוע כל העבודות, פירקה את המעקף, והחזירה למשיבה 1 את השטחים כשהם נקיים, כפי שאושר על ידי מזכיר המשיבה במכתבו מיום 7.6.09.

המבקשת טוענת כי המשיבה ידעה גם ידעה אודות קיומן של ערימות הפסולת הנטענות, כבר בחודש ינואר 2002, והדבר עולה מטענותיה שלה עצמה בכתבי טענותיה, ומאחר שכך, איחרה את המועד כלפי המבקשת, באשר הגישה תביעה ביום 20.1.10, בחלוף 7 שנים ו- 8 חודשים מהמועד בו התגבשה עילת התביעה.

המשיבה הגישה תגובתה לבקשה, בה הביעה התנגדותה הנחרצת לטענותיה של המבקשת אודות ידיעתה על קיום הפסולת כבר בשנת 2002. לשיטתה, טענותיה, הסותרות את טענות המבקשת, פורטו זה מכבר בכתב התביעה מטעמה, והיא מדגישה כי השאלה מתי נקברה הפסולת על ידי מי מהנתבעות, ונקודת הזמן בה נגלה לה הדבר, הינה שאלה שבעובדה המצריכה בירור עובדתי מעמיק, שעל ביהמ"ש לערוך במסגרת הבאת ראיות ושמיעת הצדדים. המשיבה סבורה כי אין כל מקום לעשות כן במסגרת בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות.

המשיבה מטעימה כי הפסיקה המנחה בעניין טענת ההתיישנות, קובעת כי עד לבירור העובדתי הנחוץ בטענה זו, היינו, קבירת הפסולת על ידי מי מהנתבעות, בשטחיה של המשיבה, וכיסויה של הפסולת בערימות עפר, יש להמתין עם ההחלטה בדבר טענת התיישנות.

עוד טוענת המשיבה, כי בהתאם לעובדות כתב התביעה, הרי שיש לקבוע כי תחילת מועד מירוץ ההתיישנות הינו בשנת 2008, או אז גילתה היא את הפסולת הקבורה בשטחיה. ולשם כך מבקשת היא להתבסס על ס' 8 לחוק ההתיישנות, הקובע את ההתיישנות שלא מדעת.

המבקשת השיבה לתגובת המשיבה, חזרה על טענותיה כפי שהובאו בבקשתה, וחזרה והדגישה כי כתב התביעה עצמו מגלה על פניו את קיומה של ההתיישנות, באשר המשיבה מודה בו, בס' 10, כי ביום 21.1.02 נתקיימה פגישה בין התובעת [המשיבה] לבין נציגי מע"צ ונציגי חופרי השרון, באשר לפסולת שהצטברה בגין העבודות, ודי בכך כדי לקבוע כי המשיבה הייתה מודעת לקיום ערימות הפסולת כבר במועד זה, בשנת 2002.

דיון

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, קובע תקופה בת 7 שנים להגשת תביעה מיום בו התגבשה עילתה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את ההתיישנות שלא מדעת, בזו הלשון:

"8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו".

דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין – התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה לא אחת בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד – לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחויב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר [ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח'; ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה; רע"א 830/06 גלמן נ. כהן פיתוח דרעד].

למערכת איזונים זו מתלווה בעשורים האחרונים מימד נוסף והוא ההכרה בזכות הגישה של בעל דין לערכאות המשפט, כזכות בעלת אופי חוקתי. הכרה זו משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות [פס"ד אלנקווה הנ"ל, ע"א 3833/93 לוין נ. לוין].

מהכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל. ההכרה בזכות הגישה לערכות יצרה מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, יש לפרש בצמצום [ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ. קליל תעשיות בע"מ; ע"א 3115/93 יעקב נ. מנהל מס שבח; ע"א 6805/99 תלמוד תורה והישיבה הגדולה עץ החיים נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים].

לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם, ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור התביעה לגופה בשל חלוף הזמן [ראו לעניין זה ע"א 2242/03 אברהם נ. רשאד].

מאמור לעיל עולה, כי סילוקה על הסף של תביעה מחמת התיישנות, מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאת הסילוק היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני. כלל נוסף המנחה את פסיקת הערכאות בתחום טענות סף של התיישנות, כמו גם בטענות סף דיוניות אחרות, הוא כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף, יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת [פס"ד אלנקווה המוזכר לעיל].

יוצא אפוא, כי לשם בחינת טענות בעניין התיישנות, יש להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות.

סבורני כי יש טעם בדברי המשיבה 1 – התובעת, ובטענתה לפיה השאלה מתי נקברה הפסולת על ידי מע"צ או חופרי השרון הינה שאלה עובדתית, שלשם מענה עליה, אין מנוס מעריכת בירור עובדתי ארוך ומעמיק, לרבות שמיעת העדים הרלוונטיים, פרישת הראיות הרלוונטיות לסוגיה זו בפני ביהמ"ש, ושמיעתן.